קהילה

את הזמן שלנו על הסירה אפשר לחלק לשניים - לפני הקהילה ואחריה.

בשנה הראשונה שלנו הפלגנו רוב הזמן לבד - בים התיכון לא פגשנו הרבה משפחות מפליגות. אולי בגלל שלא ידענו לחפש ואולי בגלל שבאמת אין קהילה כזו במקומות ובזמן שבהם הפלגנו. 

הכל השתנה בעונת ההוריקנים הקודמת כשפגשנו חבורה מגובשת של סירות אירופאיות ששמחו להוסיף אותנו לשבט.

פתאום היתה לנו חבורה - את מי לפגוש בחוף, חברים שבאו לבקר את הילדים וחברים שבאו לבקר את ההורים 🙂

אבל מה שהכי כיף בחבורה הזו, זו הקבלה - לא משנה מאיפה הגעת, אתה שווה. אם אתה רוצה זמן לבד ולהתרחק קצת - אין בעיה. אם אתה צריך עזרה - הם יבואו ישר. 

כל ההורים דואגים לילדים על החוף וכולם נותנים יד כשצריך משהו ולפעמים לא צריך אפילו לבקש. 

הכל פשוט ולא מסובך: הילדים עוברים בין הסירות על הסאפ, יש ממי לבקש חלב או פיוזים, עושים ערבי סרט או מדורות על החוף, ופשוט נהנים מהביחד.

פתאום להרים עוגן ולעבור מפרץ נהיה משימה מגושמת כי התכנון תלוי בכמה סירות ולא רק בנו, אבל מצד שני התחושה הזו שזזים ביחד, של שבט שקם ועובר לנקודה הבאה, היא כל כך מרגשת. 

מאז שחברנו לשבט אנחנו שייכים לא רק לסירה ולחיים על הים, אנחנו שייכים לקהילה הקטנה הזו שבנינו. 

אנחנו כל הזמן ביחד ולחוד - מפליגים, נפרדים, נפגשים וחוזר חלילה. קובעים נקודות מפגש לאירועים מיוחדים וממשיכים הלאה. 

המפגש האחרון עם השבט שלנו, שהצטמצם בינתיים לארבע סירות, הכי ריגש אותי - ידעתי שניפגש פה בבהמאס אחרי שנחזור מהארץ, אבל תחושת השייכות כשהתחבקנו הפתיעה אותי. 

אין תחליף למשפחה שבארץ, אבל הקהילֿה הזו הפכה למשפחה הימית שלנו וגרמה לנו להרגיש בבית בכל מקום שהגענו אליו. 

אז אנחנו ביחד ולחוד לחודש הקרוב ואחריו נתפצל סופית - אנחנו נמשיך לעונת הוריקנים נוספת בצד הזה של האוקיינוס ושלושת הסירות האחרות יחזרו לאירופה.

יש אנשים שאנחנו לוקחים איתנו כל החיים, ובמסע הזה זו ממש הקהילה.

אני יודעת שהקדשתי לזה כבר מלא פוסטים אבל רציתי לשתף שוב, כי כשמוצאים את השבט הנכון זה באמת משנה את חווית החיים על הים.