משפחה

לכל אחד מאיתנו יש את המשפחה הגרעינית. זו שהקמנו ושאנחנו אחראים לה - הילדים שלנו, והמשפחה הגרעינית אליה נולדנו - ההורים והאחים שלנו.

וכל החלטה שאנחנו עושים משפיעה עלינו, ועל שתי המשפחות האלו.

המצב האידיאלי הוא כשההחלטות שלנו משפיעות לטובה על שתי המשפחות.

אבל מה קורה אם כשלא? מה קורה אם אנחנו מחליטים לעשות משהו בשבילינו ובשביל המשפחה הגרעינית שהקמנו ולהשאיר את המשפחה השנייה מאחור?

זו הנקודה שאנחנו חיים בו כבר שנתיים.

מצד אחד אנחנו מרוויחים חיים שלמים של חוויות וגדילה ודברים שלא היינו זוכים להם אם היינו נשארים, ומצד שני אנחנו מפסידים את המשפחה כי הזמן לא עוצר כשאנחנו נוסעים.

כך שלמעשה שתי המשפחות הגרעיניות משלמות את מחיר ההחלטה. 

אז נכון, המרחק והזמן עושים את שלהם ולאט לאט מתרגלים לחוסר ולכאב המתוק בסרטונים ששולחים אחד לשני. אבל ההלם בפגישה - השינויים שהזמן עושה בנו, הילדים שגדלו, ההורים שהתבגרו, הגעגוע לחיבוק, הוא עצום. והקושי להיפרד הוא שובר לב. בייחוד כשההורים והילדים בוכים. 

זה הרגע שאני מרגישה אנוכית. שמה שאנחנו עושים הוא פשוט לא פייר. 

ובכל זאת, חזרנו לסירה. ויותר מזה, נראה שהמסע שלנו לא בהכרח יסתיים בחזרה לארץ.

אז איך ולמה? 

האמת? בלב כבד אבל בתחושת שליחות. 

שליחות קטנה - שליחות שלנו עבור המשפחה הגרעינית שלנו. 

בזכות המסע פרושות לפנינו אפשרויות שבחיים הקודמים לא היו נראות לנו אפשריות, והיום הן לא רק אפשריות אבל נראה שהן טובות יותר עבורינו ואנחנו חייבים לנסות ולקחת אותן. למען המשפחה הגרעינית שלנו. 

לקח לי הרבה זמן להבין שהמשקל שאני נושאת איתי, שגורם לי לבכות כל פעם שאני רק חושבת על המשפחה או כשאני מסבירה לילדים למה אנחנו בינתיים לא חוזרים לארץ, הוא אשמה. אשמה על כך ששברנו דבר כל כך טריוויאלי שהיה לשתי המשפחות הגרעיניות שלנו - הקירבה הפיזית, החיבוק והמגע. 

אבל תחושת השליחות מקלה את כובד האשמה ואני מקווה שהמשפחות (כולל הבנים בעתיד) יבינו ויסלחו לנו שלקחנו את זה מהם. 

יאללה. רום פונץ׳ וחוזרים לפאן.