להפליג עם הטבע

בסוף היום, אחרי שהשמש שוקעת, השקט יורד.

האורות הסולאריים, שנטענו כל היום, מאירים באור חמים את הסירה מבפנים ומבחוץ, הילדים כבר ישנים (יום שהתחיל בזריחה הוא יום ארוך), ואני יודעת שעוד מעט יגיע הרגע הקסום הזה שבו אני מכבה את הסטארלינק ומתנתקת מהעולם עד הזריחה שמטעינה שוב את הסוללות.

יש קסם מאוד גדול בחיים על הסירה - היכולת להיות עצמאים לתקופות ארוכות, האפשרות להתנתקות מוחלטת והקרבה לטבע - להתעורר בזריחה וללכת לישון בשקיעה.

אבל יש לזה גם צד יותר קשוח, אולי פראי זו הגדרה יותר נכונה.

הקירבה לטבע היא למעשה תלות כמעט מוחלטת בשמש לייצור חשמל ומים, ברוח להפלגות ובגלים לעגינות.

זה אומר שאנחנו תמיד יודעים מה התחזית להיום ולימים הקרובים ושהתוכניות משתנות מהיום למחר.

זה אומר שאם יש יום גשום אז או שיהיה מאוד מעט אינטרנט, או שנדליק את הגנרטור.

וזה גם אומר שאם עשינו החלטה לא נכונה כשחרנו את העגינה ללילה, אנחנו לא נישן הרבה. 

היכולת להיות מסוגלים לבלות שבועות רבים רחוק מאזורים מיושבים תלויה בתכנון נכון ובמזל.

אם תכננו נכון את האוכל או הצלחנו לתקן תקלה בעצמינו, אז אין בעיה.

אבל אם לרוע מזלנו הבעיה רצינית יותר, אנחנו חייבים ללכת למקום ראשי עם חנויות וכוח אדם מתאים. ואז הכסף מתחיל לברוח מבין האצבעות.

החיים על הים הם הכל מהכל. אנחנו לא באמת בשליטה על שום דבר, אלא מנווטים בין לבין במה שניתן לנו. 

סקאלת הרשות יכולה לעבור מקצה לקצה בשניות והדבר שאנחנו מתרגלים הכי טוב זה לחיות בחוסר ידיעה, מוכנים להכל. 

אז התמונות מהממות, הזריחות משגעות והשקט בסוף היום ממכר,

אבל את התוכניות אנחנו כותבים בחול בזמן שפל ונותנים לגלים לעשות את שלהם בגאות