געגועים לים כשחיים על המים

לפני כמה ימים דיברנו עם ההורים וסיפרנו להם שאנחנו הולכים לים. 

הם צחקו ושאלו איך יכול להיות שאנחנו ״הולכים לים״ אם אנחנו גרים עליו. 

אבל זה ממש ככה.

Cape Lookout

מאז שהגענו לארה״ב אין יותר ירידות ספונטניות לחוף עם הסאפ והקיאק או סתם עם השנורקל. 

אנחנו מאוד נהנים מהדרך שאנחנו עושים ואנחנו חסרי סבלנות להגיע לערים הגדולות ולראות אותן מהים,

אבל קריר בארצות הברית, בייחוד אחרי שלא חווינו חורף במשך שנה וחצי. 

המים בעגינות עכורים מהבוץ בקרקעית והזרמים החזקים לא מאפשרים להנות מהקיאקים והסאפ כמו שלמדנו בקאריביים.

הרוח פה מספרת על עוד סופה שבאה, והגלים נושאים סירות דייגים וספינות משא בכמויות שאנחנו לא מורגלים אליהן.

הפשטות של חול, ים, שנורקל, ילדים שמחים, חברים ועבודה בין לבין התחלפה בפשטות עירונית ומתוכננת יותר - דינגי, גני שעשועים, סקייטפארקים ומוזיאונים. עדין עם ילדים שמחים, חברים ועבודה בין לבין. 

שזה לא בהכרח רע. זה פשוט שונה.

אני מתגעגעת לחופים - לחול החמים בין האצבעות ברגליים, לאינסוף קונכיות שמספרות סיפורים ממעמקי הים, למים הצלולים שמגלים עולם שלם כשמכניסים את הראש, לרחש הגלים שמרגיע את הלב, ולשקט שזה עושה לי בראש.

האם זה הגיוני להתגעגע למשהו שעל פניו זמין לי כל הזמן? כנראה שכן..

לאיזה דברים יצא לכם להתגעגע למרות שהם כאילו היו שם כל הזמן?